גלה את מספר המלאך שלך

חבר'ה נהגו להשאיר אותי על האש האחורית... עד שהפסקתי לתת להם

היי, גבירותיי! אם אתה כמוני, כנראה שהיה לך חלק ניכר מאכזבות הדייטים. נראה שהחבר'ה תמיד השאירו אותי על האש, אף פעם לא באמת נתנו לי את תשומת הלב או המחויבות שמגיעים לי. אבל כל זה השתנה כשהפסקתי לתת להם להתייחס אליי ככה. עכשיו, אני מוודא שאני תמיד בראש סדר העדיפויות בחיי שלי ושכל בחור שרוצה להיות איתי יודע שהוא צריך להתקדם ולעמוד בסטנדרטים שלי. לא נשארים יותר על השריפה האחורית בשבילי!


כולנו היינו מטומטמים בקשר לבחורים מדי פעם - אפילו הכי מורכבים בינינו, אפילו הקשוחים ביותר כלפי חוץ. ואני מודה שנהגתי לבצע את אחד החטאים הכי גרועים שיש - לתת לבחורים לשמור עליי כאופציה במקום לצפות שהם יגרמו לי עדיפות . הנה איך המסע שלי מהשטיח לאישה בטוחה בעצמה ירד עד כה.

רציתי להיות 'צ'יל'.

זוכרים כשהייתם בני 13 והייתם נואשים להרשים את החמודה בשיעור אנגלית? התעלפת כשהוא ביקש את המספר שלך אבל העמדת פנים שזה לא עניין גדול כשגילית שהוא רק רוצה שתעזור לו לכתוב את החיבור שלו. (או שזה רק אני?) החזקתי את הנונשלנטיות המזויפת של בן ה-13 יותר מדי זמן. 'אה, זה בסדר אם אתה רוצה לבלות רק ברגע האחרון, מאוחר בלילה. לא, מותק, לא ישנתי. בוא לכאן.' חלילה שאראה שיש לי רגשות או רצון למחויבות. עדיף להיות מגניב. ימין? אבל לא הייתי מגניב מבפנים. לא - הבחורה הזו עלתה באש עם רגשות לא מוכרים.

לא חשבתי שמגיע לי להיות מוערך.

אם בחור התייחס אליי כאל זבל, הנחתי שזו אשמתי. אם הייתי יפה ומבריקה כמו הנשים שהוא היה רציני יותר איתן, הוא היה רוצה להיות בלעדי איתי. כפי שהדברים נמשכו, קיבלתי את הבושה השקטה שלי בכך שאני 'לא מספיק טוב' כדי למשוך את מלוא תשומת הלב שלו. מדרג את עצמי נמוך בסולם, קל להצדיק התנהגות רעה. זה היה כיתה ח' כל פעם מחדש, אלא שבמקום לרצות עזרה עם מטלות, כמה בחורים היו מתקשרים אליי לבלות כשהם רוצים ערב מזדמן או שישייה של בירה.

היה לי טיפוס מאוד מוגדר, והייתי פראייר בשבילו.

ידעתי איזה סוג של גבר אני רוצה, עד התספורת והקריירה. אלא אם כן בחור מתאים לתבנית שלי, לא יכולתי אפילו להעלות את העניין הקלוש ביותר. לרוע המזל, הייתי כל כך קשוב לפרטים אסתטיים, שהזנחתי מאוד את התכונות הפנימיות הללו שקובעות למעשה את תוצאת היחסים. תאימות, הבנה הדדית, אמון. (כימיה נשיקת הספיקה לי.) חבר'ה ידעו שיש להם אותי מהרגע שנפגשנו. הם נתנו לי מספיק רגעים מהנים כדי לשמור אותי בסביבה אבל השאירו לעצמם הרבה מקום להתנתק. ככל שזה נשמע מוזר, גם הם צדקו: אני חושב ששנינו תמיד יכולנו לדעת שלהיות שותפים לחיים לא היה בקלפים עבורנו. אולי גם ליהנות קצת בינתיים?


הבנתי שעצמאות לא פירושה להתנהג כאילו אני מגניב.

הופעה חסרת ערך אם היא מסווה על חוסר ביטחון מתפתל. אני לא זוכר את הרגע המדויק שהכרתי שהבטן שלי חלול והרומנים שלי מיושנים. אני רק יודע שכל המשחק איבד סוף סוף את הערעור שלו. הנשים העצמאיות באמת בחיי - חברות ובני משפחה שתמיד הערצתי את מערכות היחסים ביניהן - הבהירו כבר מההתחלה שאכפת להן הרבה מדברים כמו מחויבות ועקביות ולא מתכוונות להשלים עם פחות מהדדיות מהגברים בחייהם. טוב לדעת!

שלחתי הודעות טקסט אחרונות ואז מחקתי את כל המספרים.

הטלפון שלי עבר ניקוי רציני. זה היה כל כך מספק ללחוץ על 'מחק' בכל המספרים האלה שמייצגים זיכרונות מזדמנים שמלווים לשום מקום. אם בחור שלא שמעתי ממנו זמן מה כתב לי 'מה קורה', ישר התעלמתי ממנו. אם הוא יתאמץ קצת יותר, 'אני מתגעגע אליך. האם אתה כועס עלי?' הגבתי בהודעה ישירה של 'עברתי עליך לתמיד', ואז זרזתי את הערך מפנקס הכתובות.


>